על מספרי סיפורים ולמה זה קשור לספוקן
מסַפֵּר סיפורים הוא אומן בהשמעת והצגת סיפורים לקהל מאזינים והוא סב סבי סבו של סבא רבה של משורר הספוקן בן זמננו. תפקידו של המספר קיים מקדמת דנא, בכל תרבויות האנושיות. עוד לפני שהמציאו את התיאטרון או את בית הספר, עוד לפני שידיעת קרוא וכתוב הייתה נפוצה, שימשו מספרי הסיפורים כלי יחיד כמעט להעברת סיפורי עם, אגדות, אמונות ומיתולוגיות להמון. זו בעצם תורה שבעל פה שעוברת מדור לדור לדור. על מנת שיוכלו לזכור את סיפוריהם בעל פה פיתחו מספרי סיפורים שיטות מנמוניקה (עזרי זיכרון) כגון שימוש בחרוזים ובמשקל, לשון נופל על לשון, חזרות, סידור במספרים טיפולוגיים וכדומה. כן פיתחו מספרי הסיפורים שיטות רטוריות על מנת לרתק את קהלם, להפתיע אותו ולרגש אותו. בתרבויות מסוימות נהוג שהמספר שר את סיפורו כעין בלדה ובאחרות נהוג יותר סיפור בפרוזה. לרוב מספרי הסיפורים נדדו בין כפרים וערים ולפיכך לא יכלו לסחוב ציוד רב. לכן עשו שימוש מועט בתפאורה והשתמשו לשם יצירת דרמה וגילום דמויות לרוב בקולם בלבד ולעתים בתלבושות ועזרים פשוטים ובכלי נגינה קל. בקיצור - ספוקן וורד פרה היסטורי.
יוסף המספר
סיפר על עצמו קצת. אני מסתפק כאן בהפנייה ליוסף המספר המיתולוגי מ'מסיבת גן' של ירון לונדון אז - https://goo.gl/rcw5LS והיום - https://goo.gl/iXEizf.
כמה עקרונות שהצלחתי לחלץ מתוך מה שנאמר
שאלנו: איך הופכים סיפור פעוט ושולי שלי לסיפור עם נצחי. מה שלא מתכלה ולא מתבלה ולא מעלה אבק אלא משהו שמציף איזה משהו מודחק. סיפור שמתגלגל מדור לדור כמו ממתק על הלשון. יוסף אמר: השאלה היא לא איך הופכים סיפור שלנו לסיפור עם אלא איך סיפור עם הופך לסיפור שלנו. כלומר:
- עיקר ההכנות הם להירגע ולהירגע ושוב להירגע [מאיר אריאל שם שם] ולספר סיפור כמו שמספרים לאמא או לסבתא רק לפני אלף איש. ככה מהלב ובלי שזה יהיה מאולץ ומוגזם. לא חושב על תנועות ידיים וקול אלא זה טבעי כי
- יש איזה סצנה בסיפור או מסר או רגע שממש אהוב עלינו וממש חשוב לנו שיעבור וזה מה שאנשים מחפשים לשמוע, זה אמיתי וזה אמין וזה מה שעובר.
- אנחנו לא צריכים להמציא את זה אלא למצוא את זה. אבל איך???? תירגע.
מסַפֵּר סיפורים הוא אומן בהשמעת והצגת סיפורים לקהל מאזינים והוא סב סבי סבו של סבא רבה של משורר הספוקן בן זמננו. תפקידו של המספר קיים מקדמת דנא, בכל תרבויות האנושיות. עוד לפני שהמציאו את התיאטרון או את בית הספר, עוד לפני שידיעת קרוא וכתוב הייתה נפוצה, שימשו מספרי הסיפורים כלי יחיד כמעט להעברת סיפורי עם, אגדות, אמונות ומיתולוגיות להמון. זו בעצם תורה שבעל פה שעוברת מדור לדור לדור. על מנת שיוכלו לזכור את סיפוריהם בעל פה פיתחו מספרי סיפורים שיטות מנמוניקה (עזרי זיכרון) כגון שימוש בחרוזים ובמשקל, לשון נופל על לשון, חזרות, סידור במספרים טיפולוגיים וכדומה. כן פיתחו מספרי הסיפורים שיטות רטוריות על מנת לרתק את קהלם, להפתיע אותו ולרגש אותו. בתרבויות מסוימות נהוג שהמספר שר את סיפורו כעין בלדה ובאחרות נהוג יותר סיפור בפרוזה. לרוב מספרי הסיפורים נדדו בין כפרים וערים ולפיכך לא יכלו לסחוב ציוד רב. לכן עשו שימוש מועט בתפאורה והשתמשו לשם יצירת דרמה וגילום דמויות לרוב בקולם בלבד ולעתים בתלבושות ועזרים פשוטים ובכלי נגינה קל. בקיצור - ספוקן וורד פרה היסטורי.
יוסף המספר
סיפר על עצמו קצת. אני מסתפק כאן בהפנייה ליוסף המספר המיתולוגי מ'מסיבת גן' של ירון לונדון אז - https://goo.gl/rcw5LS והיום - https://goo.gl/iXEizf.
כמה עקרונות שהצלחתי לחלץ מתוך מה שנאמר
שאלנו: איך הופכים סיפור פעוט ושולי שלי לסיפור עם נצחי. מה שלא מתכלה ולא מתבלה ולא מעלה אבק אלא משהו שמציף איזה משהו מודחק. סיפור שמתגלגל מדור לדור כמו ממתק על הלשון. יוסף אמר: השאלה היא לא איך הופכים סיפור שלנו לסיפור עם אלא איך סיפור עם הופך לסיפור שלנו. כלומר:
- עיקר ההכנות הם להירגע ולהירגע ושוב להירגע [מאיר אריאל שם שם] ולספר סיפור כמו שמספרים לאמא או לסבתא רק לפני אלף איש. ככה מהלב ובלי שזה יהיה מאולץ ומוגזם. לא חושב על תנועות ידיים וקול אלא זה טבעי כי
- יש איזה סצנה בסיפור או מסר או רגע שממש אהוב עלינו וממש חשוב לנו שיעבור וזה מה שאנשים מחפשים לשמוע, זה אמיתי וזה אמין וזה מה שעובר.
- אנחנו לא צריכים להמציא את זה אלא למצוא את זה. אבל איך???? תירגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה